משנת ארץ ישראל על משנה שבת י״ד:א׳

1 המשנה דנה בציד שרצים ובחבלה בהם, והיא המשך להלכות ציד שבפרק הקודם ושייכת בעיקרה לפרק הקודם. במשנה הסודרת את אבות המלאכות, בא השוחט אחר הצד, אף שהמשנה אינה דנה בהלכות שחיטה, אלא בציד שרצים ובחבלה בהם, ורק בגלל ההקבלה, נזכר בה גם דין חיה ועוף והחבלה בהם. סידור משנתנו אחר הלכות ציד אינו תלוי בסדרם של אבות המלאכות בפרק ז.

2 שמונה שרצים האמורים בתורה – המנויים בתורה: "וזה לכם הטמא בשרץ השֹּׁרץ על הארץ, החֹלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה, והחֹמט והתנשָׁמת" ויקרא יא, כט-ל. הצדן – הצד אותם, חייב, מפני שיש להם עור שניתן לעבדו ולהשתמש בו משנה, חולין פ"ט מ"ב. והחובל בהן – חייב – הפוצע אחד משמונה שרצים, חייב, שהחבורה בעורם משאירה בו רושם, ודין החובל בהם בשבת כדין שוחט. במסכת חולין חלוקים חכמים בשאלת העורות הטמאים כטומאת הבשר, ובלשון המשנה: "יש להן עורות" שם. רבי יוסי מונה עורות בהמות וחיה, ומוסיף עליהם מן השרצים את "עור האנקה והכח והלטאה והחמט"; ורבי יהודה שונה: "הלטאה כחולדה"; והמשנה מוסיפה: "וכולם שעבדן... טהורין"; ורבי יוחנן בן נורי אומר: "שמונה שרצים יש להן עורות".

3 בשני התלמודים ירו', פי"ד ה"א, יד ע"ב; בבלי, קז ע"א-ע"ב, נחלקו אמוראים בשאלה אם מחלוקת החכמים ורבי יוחנן היא לעניין טומאה בלבד, ולא לעניין שבת, או שהם חלוקים גם לעניין שבת, ומשנתנו כרבי יוחנן בן נורי, ולא כחכמים. מן התוספתא בחולין עולה בבירור שהמחלוקת היא גם בשאלת הצד אותם והחובל בהם בשבת, משום שנאמר בה: "רבי יהודה אומר: הלטאה אין לה עור. רבי יוחנן בן נורי אומר: שמונה שרצים יש להן עורות. לפיכך, הצדן, וההורגן, והחובל בהן, והעושה בהן חבורה - הרי זה חייב. וחכמים אומרים: אין עור אלא מה שמנו חכמים". לפי זה, גם חכמים מודים שהצד אחד מן השרצים בשבת, חייב, והדיון על פטור השרצים אינו אלא לעניין טומאה.

4 ושאר כל שקצים ורמסים, החובל בהן פטור – כל זמן שלא יצא מהם דם, כעולה מן האמור בברייתא: "ושאר שקצים ורמשים, עד שיצא מהם דם" בבלי, חולין מו ע"ב. וכל שכן אם הרגן, ודאי שהוא חייב, כעולה גם מפירוש סוגיית הבבלי בבלי, קז ע"ב, שהרי "ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת".

5 הצדן – את השקצים והרמשים. לצורך - חייב, ושלא לצורך פטור – הצורך בשקצים ורמשים הוא בעיקר לרפואה, כמו ששנינו בפירושו של רבי יהושע בן מתיא: "הצד נחש בשבת - אם מתעסק שלא ישכנו, פטור. ואם לרפואה, חייב" משנה, עדיות פ"ב מ"ה, וכן פירש המאירי: "כגון לצורך רפואה". פירוש זה יסביר את סידורן של המשניות הבאות לאחר משנתנו, כפי שיתברר במשנה הבאה.

6 בבבלי בבלי, קז ע"ב, אומר רב יהודה בשם רב: "רבי שמעון הוא דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה". התלמודים מסבירים הלכות אחדות שרבי שמעון מקל בהן, מפני שהוא סובר שהעושה מלאכה שאינה צריכה לגופו פטור. במשנה זו, הפטור מיוחס לרבי שמעון בהנחה שזהו הנימוק להלכה, והרי היא מתאימה לרבי שמעון. אולם בתוספתא תוס', פי"ב יג ה"ד אמור: "הצד זבובין ויתושין, חייב. ורבי יהודה פוטר". ומסתבר שרבי יהודה פוטר, מפני שאינו רואה בצידת זבובים ויתושים משום מלאכה, כפי שמשתמע מן הברייתא הבאה, ולא מפני שאין זו מלאכה הצריכה לגופה, שהרי הוא אינו מהלך בדרך זו. מן הברייתא בבבלי בבלי, קו ע"ב, משתמע גם שתנא קמא של רבי יהודה הוא רבי מאיר, שהרי נאמר: "הצד חגבים, צרעין ויתושים בשבת, חייב. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל שבמינו ניצוד, חייב; וכל שאינו במינו ניצוד, פטור". נמצא שהנימוק לפטור הוא מפני שאין ביצורים הללו מלאכת ציד, שהרי "אינו במינו ניצוד". מברייתא אחרת בבבלי בבלי, קז ע"ב, נמצאנו למדים שכבר בשני הדורות שקדמו להם, נתעצמו חכמים בהלכה זו: "ותניא. הצד פרעוש בשבת - רבי אליעזר מחייב, ורבי יהושע פוטר", ורב אשי אומר שהם חלוקים בשאלה אם יש לראות בצידת "דבר שאין במינו ניצוד" משום ציד.

7 מתמיה קצת שרבי יהודה מהלך בשיטת רבי יהושע, ורבי מאיר נוקט את שיטת רבי אליעזר, משום שברגיל, רבי יהודה הוא הנוטה לשיטת רבי אליעזר.

8 הנימוק "במינו נצוד" קרוב לנימוק "עובדן דחול", כלומר מלאכה האסורה לא משום שהיא עצמה מלאכה, אלא משום שהיא דרך חול. זאת אף שמלאכה דומה באופיה מותרת משום שאינה דרך חול.

9 חייה ועוף שברשותו – המצויים במתקנים שברשותו. הצדן - פטור, והחובל בהן - חייב – משום שכבר ניצודו. בתוספתא מפורטים הדברים הנחשבים ברשותו, ואינם מחוסרי צידה והדברים הנמנים עם אלו שאינם ברשותו. ואלו הן: "הצד בהמה, חיה ועוף מאפר, שאינן ברשות אדם - אם היו מחוסרין צדה, חייב. מן האפר שברשות אדם, אף על פי שמחוסרין צדה, פטור". וקודם לכן נאמר שם: "הצד יוני שובך, ויוני עליה, וצפרים שקיננו בטפיחין ובבירה, וכל דבר שמחוסר צידה - חייב. אווזין ותרנגולין ויונים הרדסיות ... פטור" תוס', פי"ב יג ה"ד-ה"ה. ומרובות הן הגרסאות של מילת הרדסיות בספרות התנאים. יש שגרסו הורדסיות, ויש שגרסו הרודסיות או גרסאות הדומות לאלו, וכבר נחלקו רבי חייא ורבי שמעון ברבי בגרסתה ובפירושה של מילה זו בבלי, חולין קלט ע"ב: מי שגורס הורדוסיות כורכן בשמו של הורדוס המלך שטיפח יונים; ומי שגורס הרודסיות, סובר שנקראו על שם האי רודוס. ומצינו תימוכין לשתי הגרסאות במקורות חיצוניים.

10 והתוספתא מסיימת: "וכל דבר שאין מחוסר צדה - פטור... המפרק בהמה חיה ועוף מן המצודה - פטור".